בתום לבבנו ניסינו להתערב בגויים שכנינו בכל מקומות מושבותינו ולהיות כמוהם, לבלי השאר בידינו מכל אשר לנו רק אמונת אבותינו בלבד; אך דחו אותנו בשתי ידיים. לשוא נעמול תמיד להיות אזרחים נאמנים, ולפעמים גם יתר על המידה; לשווא נקריב חלבנו ודמנו ככל יתר עם הארץ, לשווא נתאמץ להרים קרן ארצות מושבותינו בחוכמות ובמדעים ולהרבות כבוד עושרן במסחר וקניין. בארצות מולדתנו, שבהן אנו יושבים זה מאות בשנים, נחשבנו לזרים... רק הלחץ ידחפנו בחזקה לשוב למקור מחצבתנו העתיק לימים, רק המשטמה בכל סביבותינו תעשנו לגרים ונכרים בארץ. אשר על כן הנו ולא נחדל מהיות, ברצון או באונס, קבוץ תולדי, בעל סגולות נכרות לעין כל, העושות אותנו לגוי אחד. עם הננו – ושונאינו יעשונו לעם גם למרות חפצנו, והדבר לא חדש הוא בדברי ימינו, בצר לנו הננו נעשים אגודה אחת ומרגישים לפתע פתאם את כחנו כי רב הו